החלטה בתיק ע"ח 58283-06-13

ערר על החלטת בית משפט השלום לתעבורה (כב' השופטת גרבי), בתיק בפ"מ 4139-06-13 מיום 24.6.13, לפיה קיצר תקופת פסילה מנהלית, מ-30 יום ל-14 יום.

למשיב יוחסה עבירה של עקיפה בדרך לא פנויה, עת נהג במשאית בכביש 31, ועקף שתי משאיות שנסעו לפניו, תוך שהוא עובר לנתיב הנסיעה הנגדי, באופן שאילץ את הרכב הבא מולו לרדת לשול הכביש. בשל כך נרשם למשיב דו"ח הזמנה לדין, ולאחריו נערך לו שימוע בפני קצין משטרה, בעקבותיו נפסל פסילה מנהלית.

המשיב עתר לביטול הפסילה המנהלית, ובית משפט קמא נעתר לבקשה בהחלטה נשוא הערר.

בית משפט קמא התייחס לתיעוד האכיפה, ומצא אותו בלתי הולם. נקבע, כי האכיפה בוצעה באמצעות תצפיתן, אשר דיווח על ביצוע העבירה לשוטר שרשם את הדו"ח. התצפיתן מציין במזכרו כי הוצב בק"מ 8-9 בכביש 31. מדובר, לשיטת בית משפט קמא, בציון שאינו מדוייק, בהיותו מתייחס לקילומטר שלם. לא ברור מהדו"ח, מה המרחק מהתצפית למקום ביצוע העבירה, לא ברור גובה התצפית, יחסית לכביש, ולא ברור אופן ביצוע התצפית, האם באמצעות משקפת אחר. בנסיבות אלה, לא ניתן לדעת אם ניתן ממקום התצפית לשמור על קשר עין עם רכבו של המשיב לאורך כל העקיפה, ואם ניתן ללוות אותה עד לנקודת המפגש עם השוטר הנוסף בקילומטר 9. עוד נקבע, כי האכיפה מבוססת על גרסתו של שוטר אחד מול גרסת המשיב, וגם בכך ראה בית משפט קמא חולשה בראיות.

בית משפט קמא היה ער לעובדה שבחומר החקירה מצוי תרשים שערך התצפיתן, המתאר את אופן ביצוע העקיפה, ואף מציין את מקום התצפית. עם זאת, סבר בית משפט קמא כי חסרים פרטים רלוונטיים לאכיפת ביצוע העקיפה. בית משפט קמא היה ער לעובדה שהמשיב הודה בביצוע העקיפה, וגם הודה כי רכב הגיע מולו על השול, אלא שטען כי הרכב שהגיע מולו לא ירד בגללו, שכן היה רחוק ממנו.

למרות זאת קבע בית משפט קמא כי קיים כרסום מה בראיות העוררת, גם אם לא עד כדי קביעה כי נשמטה התשתית הראייתית. לפיכך, נפנה לבחון את עברו של המשיב. בית משפט קמא התייחס לריבוי הרשעותיו הקודמות, וקבע כי רובן המוחלט של העבירות הן עבירות משקל הרכב, מסוג ברירת משפט, וב-10 השנים האחרונות הורשע המשיב גם בעבירה של חגורת בטיחות בשנת 2002 ובעבירת חנייה בשנת 2007, וכל הרשעותיו מאז, הן בעבירות משקל. מדובר בנהג שכיר, ועל כן הבעייתיות מול המעסיק ידועה.

לפיכך, קיצר בית משפט קמא את משך הפסילה.

ב"כ העוררת מלין על כך, וטוען, כי בתיק החקירה חומר ראיות גולמי שדי בו להגשת כתב אישום, ועל כן החלטת הקצין היתה סבירה. בנוסף, לא היה מקום להקל ראש בהרשעותיו הקודמות של המשיב, הגם שרובן המכריע בעבירות משקל, נוכח המסוכנות הנובעת גם מעבירות אלה.

ב"כ המשיב עותר לדחות את הערר מנימוקי בית משפט קמא. לטענתו, התצפיתן החסיר פרטים חשובים מהדו"ח, כגון, האם ישב ברכב או עמד בחוץ, אם היה קשר עין, אם השתמש במשקפת, טען כי היה בקשר עין עם רכב המשיב עד לעיכובו, אולם לא יתכן שהוא ראה את רכב המשיב, והשוטר בצומת לא ראה את העבירה. לטענתו, היה מקום להנציח את העבירה במצלמת וידאו. עוד טען, כי בכביש הנדון נוהגות משאיות לרדת לשול הרחב על מנת לאפשר למכוניות לעקוף אותן, וזה כנראה מה שקרה, ללא קשר לרכבו של המשיב אשר נסע ממול. היה מקום לדעתו גם להציב ניידת בכיוון השני ולעצור את המשאית שירדה לשול, על מנת לבדוק האם נהגה חש בסכנה, ומה הסיבה לירידתו מהכביש. גם הוא טוען כי אין לייחס משמעות לעבירות המשקל, שכן אינן עבירות בטיחותיות, ולמשיב אין עבירות כאלה לאורך שנים.

לאחר ששמעתי את טענות ב"כ הצדדים, ועיינתי בחומר החקירה, נחה דעתי כי דין הערר להתקבל.

איני מקבלת את קביעת בית משפט קמא לפיה קיים כרסום בחומר החקירה.

בחומר יש ציון של מקום עמידת התצפיתן (בין קילומטר 8 ל-9), אמנם מדובר בקילומטר שלם, אולם התצפיתן שירטט את היחס בין מקום התצפית למקום האירוע, ולשתי נקודות הציון (הקילומטר ה-8 וה-9). התצפיתן שירטט את אופן התרחשות האירוע, ורשם את פרטי הרכב במזכרו. העובדה שלא ציין היכן בדיוק ממוקמת התצפית, האם על מישור או גבעה, האם ישב ברכב או מחוצה לו, אין בה כדי לכרסם בתשתית הראיות לכאורה. התצפיתן ציין גם כי היה בקשר עין והבחין בעקיפה מתחילתה ועד סופה, וגם בהגעתו של המשיב לקילומטר ה-9 ועיכובו על ידי השוטר. טענות כמו אלה שהעלה הסניגור דינן להתברר במסגרת התיק העיקרי, ולא בשלב זה.

יתירה מזאת, המשיב עצמו מודה בביצוע העקיפה, ואף מודה כי הרכב שבא מולו נסע על השול. כך שגם אם הייתי סבורה כי קיים חוסר בדו"ח התצפיתן, הוא מולא בהודאת המשיב, המחזקת את דברי התצפיתן. בנוסף, טענת הסניגור לפיה הרכב שהגיע ממול ירד כדי לפנות מקום לרכב אחר שנסע מאחוריו על מנת שיעקוף אותו, אינה נתמכת בראיות, שכן המשיב לא טען כי זו היתה סיבת הירידה מהכביש, וגם התצפיתן לא הבחין ברכב אחר מול רכבו של המשיב.

מדובר, יש לזכור, בראיות גולמיות, ועל בית המשפט לשאול עצמו האם יש בהן כדי לבסס אפשרות להרשעה. בנסיבות העניין, איני רואה מדוע לא. לא ברור לי גם מדוע טרח בית משפט קמא לציין כי מדובר במילה מול מילה. הרי גם עדות יחידה די בה לצורך הרשעה, ועל כן, היותה של העדות עדות יחידה, אין בה כדי לפגום בדיות הראיות לכאורה.

אשר על כן, לא נפל כל פגם בשיקול דעתו של הקצין הפוסל, והפסילה היתה כדין.

לא מצאתי מקום גם לקצר את תקופת הפסילה מחמת העדר מסוכנות. מדובר בעבירה חמורה היוצרת סיכון רב לתאונה חזיתית, והסיכון מתגבר כאשר מדובר במשאית. עברו של המשיב מכביד, וגם אם אקבל את עמדת בית משפט קמא, כי עבירות משקל אינן חמורות כמו עבירות אחרות, עדיין לא ניתן להתעלם מהצטברותן.

אשר על כן אני מקבלת את הערר ומותירה את הפסילה המנהלית על כנה.

ניתן והודע היום,  כ"ד תמוז תשע"ג, 02 יולי 2013, בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח את ההחלטה באמצעות פקס לב"כ הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: